מערה... זאת מילה שמעוררת רגשות שונים אצל כל אחד מאיתנו  - אצל חלק – סקרנות, אצל אחרים – פחד ( וזה בסדר). המערות מאז ומעולם היו עטופות בסיפורים ואגדות. חלק מהם הגיעו גם לימינו. בהגיענו לעיר אוש  ( Osh )
התארגנו והלכנו למערה צ'יל-אוסטון ( Chil-Ustune ), אשר נמצאת ליד עיר קטנה בשם אראבאן  ( Aravan ) . לאחר מכן אזרנו אומץ והלכנו יחד עם המדריכים, המתמחים בסיורים במערות, לחקור את אחת ממערות הקארסט היפות ביותר של קירגיזיה ( Kirgizia ). בשביל אדם שרוצה לבקר במערה – הביקור בצ'יל-אוסטון                        ( Chil-Ustune ) זה חלום שהתגשם. הכביש למערה מסתיים ליד מחנה צופים ישן. את יתרת הדרך ממשיכים ברגל. העמק, שבו החלה העליה שלנו לא היה עשיר בצמחיה והצוקים שמסביב נראו כמו כפלי בד. הכל מסביב דומם, אין ולו משאב רוח, ורק זעקות ציפורים מצמררות חותכות את האוויר ומשרות אווירת מסתורין ופחד. המדריכים שלנו המשיכו להוביל אותנו קדימה אל המערה הנכספת. להגיע אל פתח המערה זה לא מעשה של מה בכך – הגישה היתה קשה מאוד. זאת אחת הסיבות שעד היום מערת צ'יל-אוסטון שמרה על המראה האוטנטי שלה בכל שנות קיומה. סיבה נוספת לכך היא דלת הברזל שהיתה מותקנת בעבר בכניסה למערה. הדלת היתה ננעלת עם מנעול והמפתח  הופקד בידי אדם שאת שמו הכירו כל מומחי המערות של מדינות ברית-המועצות – סרגי  דודאשווילי. במשך 19 שנים הוא שמר על  מערת הצ'יל-אוסטון ( Chil-Ustune ).
   אם אומר שהגישה אל המערה היתה קשה – אמעיט בתאור.
   כיוון שהשמש עוד לא עברה לצד שמעל השביל בו הלכנו – הקרירות של בוקר עוד לא הוחלפה בחום של צהרים, לכן ההליכה לקראת המערה לא היתה מתישה כל כך. השביל כבר מתחילת הדרך הוביל באופן חד כלפי מעלה. והנה פגשנו את המכשול הראשון – קיר קטן ולא גבוה שבכל זאת מחייב תמיכה ועזרה במעבר מעליו. אנחנו זורקים חבלים, קושרים את עצמנו ובעזרת כלים של מטפסי ערים מקצןעים עולים למעלה. המדריכים שלנו היו מנוסים ומתורגלים והובילו אותנו ללא תקלות דרך כל המכשולים. בהמשך היה עוד קיר עם סינר צר, שהמעבר עליו עורר מעט סחרחורת. וזאת בגלל שמתחתינו היה תהום בעומק של לפחות  60 מטרים. זמן מה לאחר מכן הגענו בשלום אל פתח המערה.
      והנה אנחנו בפנים. טמפרטורת האויר ירדה באופן חד, ריח בלתי מוכר הופיע לראשונה באוויר ונהיה חשוך מאוד. כולנו  ביחד, כאילו בעקבות פקודה, הדלקנו את הפנסים, שהיו ברשותנו. ומיד בכל רחבי המערה החלו לרוץ שפנפנים לבנים וקטנים. האולם הקדמי של המערה נראה כמו ספר אורחים של מלון – כמות רבה של כתוביות התנוססו על המינרלים. לאומת זאת באולם השני, שהמעבר אליו אינו בולט במיוחד בתוכנו, נגלו לעינינו יצירות פאר טבעיות של הגלריות התת קרקעיות. כאן רואים איך הטבע יצר את נפלאות האבסטרקטיות של הסטלקטיטים ומינרלים. למטייל שהגיע לכאן לראשונה כל אשר סביבו נראה בלתי רגיל בצורתו ויופיו. הסקרנות דוחפת אותך להמשיך אל תוך פנים המערה. אתה מתבונן באיטיות וסבלנות ביצירות האומנות, תוך שינוי זווית  אור הפנס, ומנסה למצוא איזשהו דמיון בין הצורות השונות. כאן מפסיקים להרגיש את הזמן – הוא עוצר מלכת. המדריכים שלנו מספרים לנו סיפורים על המבקרים מן העבר. הקולות שלהם מתנגשים בקירות האבן וחוזרים מכוונים שונים – לכן אי אפשר לדעת בדיוק באיזה כוון נמצא מקור הקול. האולם השלישי התעלה מעל שני קודמיו. מרחב עצום, שמתקרתו הגבוהה תלוים אשכולות של  הסטלקטיטים. קשה למצוא מילים המתאימות לתאר את הנצפה, אין טעם להשוות את היופי למה משהו אחר בטבע – נותר רק להמליץ לבקר במערה ולהתרשם לבד.